תגובה אלרגית, הידועה גם כתגובת רגישות יתר, מתייחסת לנזק לרקמות או לחוסר תפקוד פיזיולוגי הנגרם על ידי גירוי של חומרים אנטיגנים בגוף, והיא תהליך פגיעה אימונופתולוגי. התרופות המשמשות למניעה וטיפול במחלות אלרגיות הנגרמות על ידי חומרים אנטיגנים שונים (כגון חיידקים, וירוסים, טפילים, אבקה וכו') בגוף נקראות תרופות אנטי אלרגיות, הידועות גם כתרופות אנטי אלרגיות. על פי מנגנוני הפעולה השונים שלהם, ניתן לסווג אותם לקטגוריות הבאות:
1. אנטיהיסטמינים. התרופות הקליניות הנפוצות הן אנטגוניסטים לקולטן היסטמין H1, כגון דיפנהידרמין, פרומתזין, כלורפנירמין וכו', שהם כיום התרופות האנטי-אלרגיות הלא-ספציפיות הנפוצות ביותר. הם יכולים להתחרות עם קולטני היסטמין H1 על תאי אפקטור, למנוע מהיסטמין להיקשר לקולטני H1 ולעכב את יכולתם לגרום לתגובות אלרגיות.
2. מתווכי אלרגיה משחררים מעכבים. זה יכול לייצב את קרום תא הפיטום, למנוע שחרור של היסטמין ומתוכי תגובה אלרגית אחרים, ולייצר השפעות אנטי אלרגיות, כגון סודיום succinate, ketotifen וכו'.
3. גורמים לחוסר רגישות להיסטמין. זריקות חוזרות ונשנות של אגוניסט לקולטן היסטמין H1 betahistine, מדלל היסטמין במינון נמוך, הזרקת קרדית אבק וכו' ניתנות לחולים כדי להגביר את הסבילות שלהם להיסטמין.
4. אנטגוניסטים לקולטני לוקוטריאן. כמו Montelukast, Zalust וכו', משמשים בעיקר לאלרגיות נשימתיות.
5. תרופות המעכבות תגובות נוגדנים לאנטיגנים, כמו גלוקוקורטיקואידים של יותרת הכליה, מדכאים חיסוניים וכו'.
6. תרופות המשפרות או שולטות בתסמינים של תגובות אלרגיות, לרבות נוגדי עוויתות שרירים חלקים כגון סלבוטמול; כולל תרופות המקלות על בצקת הנגרמת מאלרגיות, כמו סידן גלוקונאט.
